הסיפור שלי
האמת, שזה היה תהליך ארוך שהגיע אחרי שנים של התמודדות עם אתגרים של אימהות. כשהפכתי לאמא לארבעה ילדים, היו ימים של שמחה גדולה וגם ימים קשים מאוד. היו ימים שבכיתי לפני שהלכתי לישון וקמתי בבוקר מיואשת.
היו פעמים, שמרוב תסכול, נסעתי עם האוטו רחוק למקום שאף אחד לא שומע, ופשוט צרחתי לעולם את הכאב והפחד שלי.
החרדה ניהלה אותי מבלי שקראתי לה בשם. היא הייתה שם כשליוויתי את הילד להסעה ודמיינתי כל תרחיש אימה אפשרי. לא נשמתי. הראש שלי עבד שעות נוספות: "מה אם יקרה לו משהו בדרך ואני לא שם?". כלפי חוץ שמתי מסכה שהכל בסדר, אבל בלילה הפחד עלה. זה השפיע גם על הזוגיות שלי, נסגרתי כי הרגשתי שבן הזוג שלי לא מבין ונשארתי לבד עם המחשבות. הייתי ועודני אמא חרדה.
שנים לא העזתי ללמוד כי הילדים היו קטנים והחלומות שלי לא היו בעדיפות ראשונה. זה התאפשר רק כשהם גדלו. אז הרשיתי לעצמי לחשוב מה אני רוצה. בן הזוג שלי שאל: "למה שלא תלכי ללמוד משהו שונה ממה שאת עושה היום?". נמשכתי לזה כמו אור שנדלק במדרון חשוך. זה עורר בי תשוקה, חיים והתרגשות גדולה.
העזתי לצאת מהמקום המוכר, ולמדתי לתואר שני כשכולם מסביבי צעירים. אחרי שלמדתי ייעוץ חינוכי המשכתי לפסיכותרפיה, ושם עולם שלם נפתח בפני. בתוך תוכי שרתי ורקדתי כמו ילדה בת 8.
בלימודים הבנתי לראשונה ממה החרדה שלי נובעת. הבנתי שהגוף שלי מנסה להגן עלי, ושהמחשבות על הקטסטרופה מפעילות את מערכת האזעקה כאילו נמר עומד להתקיף אותי. למדתי לזהות את הטריגרים ואיך הם מורגשים בגוף עוד לפני שיש להם מילים. למדתי שהחרדה, היא לא מחלה. יש לה סיפור. והסיפור של החרדה שלי, מקורו באמונה שגדלתי עליה, שהעולם מפחיד ומסוכן וצריך להיזהר.
היום, אני לא נלחמת בחרדה. כשהיא עולה, אני עוצרת ומסכימה להרגיש את הדאגה בגוף. אני נותנת לה מקום ולא מנסה להיפטר ממנה. אני מזכירה לעצמי בעדינות: "זו החרדה שמנסה להגן עלי", ושואלת: "האם יש סכנה אמיתית כרגע?" לפעמים זה יותר קשה, אבל ככל שאני עושה את זה יותר, הגוף לומד להירגע.
למשל, כשאחד הילדים בטיול, אני עדיין דואגת. אבל אני מזכירה לעצמי: "זו החרדה, אין כאן סכנה". וגם עם הדאגה, אני שולחת אותם לטייל ולבלות – כי זה חשוב לי שהם יחיו את החיים שלהם.
השינוי הזה השפיע על היחסים שלי עם בן הזוג וגם עם הילדים. עם בן הזוג, כשהתחלתי לשתף אותו בפחדים שלי, הוא היה שם להקשיב ולתמוך. תחושת הבדידות קטנה וזה הביא הקלה אמיתית. הילדים למדו שזה בסדר להתנסות, ליפול ולקום, כי אלה החיים ומכל דבר לומדים. הם ראו שאפשר להתרגש ובאותו זמן להחזיק גם בפחד, ושאמא שלהם לא צריכה להיות מושלמת. היא בסדר כמו שהיא.
הבנתי כמה אני רוצה לעזור לנשים אחרות שמתמודדות עם חרדה ובדידות. נשים שמרגישות שהחרדה שולטת בהן וחוששות שזה לא ישתנה לעולם.
אם את בחרדה, מרגישה בדידות וחיה בתחושה שזהו, שום דבר לא ישתנה וזה תמיד יישאר ככה. אני הייתי בדיוק במקום שלך. כל בוקר היה קשה, ולילות רבים הייתי בודדה. אבל, אפשר אחרת. לא חייבים להיפטר מהחרדה, אלא ללמוד לחיות איתה כך שלא תשלוט בך. כך תוכלי להתרגש, להעז לנסות דברים חדשים ובאותו זמן גם להחזיק את הפחד.
אם משהו ממה שכתבתי נשמע לך מוכר, אני כאן בשבילך. מי כמוני יודעת כמה זה חשוב שיש למי לפנות. זו הזכות שלי ללוות נשים בדרך הזו.
